מכתב אישי למשה קצב נשיא המדינה
מאת: אלכס לוין
שלום לך משה מזמן לא דיברנו, מזמן שלא נפגשנו,
אני תקווה כי אתה במצב בריאותי תקין. לא אשכח עד סוף ימי את האדם שבך, את אופייך הנוח, את אהבתך לאדם באשר הוא אדם, את אהבתך לארץ ישראל, את המתן בסתר אשר נהגת לתת לאורך כל שנות פעילותך הציבורית ואת דלתך הפתוחה לכל אזרח ללא כל קשר למוצאו דתו לאומיותו וזהותו הפוליטית.
אני זוכר לטובה את דלתך הפתוחה תמיד, עוד בהיותך שר העבודה, שר התיירות וכל תפקיד אחר אשר מילאת, בכל פעם כאשר נזקקתי לך, קיבלת אותי בלשכתך ללא כל דחיות ותמיד מצאת זמן לשמוע אותי מספר דקות בין פגישה אחת לשנייה ואף עזרת כאשר יכולת.
לא אשכח את הרגע כאשר נבחרת לתפקיד נשיא המדינה, יומיים לאחר מכן קבענו לאכול ביחד שיפודים בשכונת התקווה, ואכן אתה כנשיא הופעתה במכונית השרד בליווי שומרי ראש. אני ואתה אכלנו שיפודים וסלטים בשיפודי התקווה, מסביבנו שמירה נשיאותית, זה הוכיח לי את העממיות שבך, את הרגע הזה לא אשכח והוא מונצח בתמונה אשר תלויה בחדר עבודתי.
אני כותב לך את כל זאת לא רק בכדי להחמיא לך אלה בכדי לפקוח את עינך לדברים אשר רואים מפה ולא כל כך רואים משם.
אתה יודע יותר טוב ממני, כי כל נשיא במדינתנו הקטנה אנו זוכרים אותו על-פי פועלו ומעשיו. את הנשיא הראשון חיים ויצמן אנו זוכרים כנשיא הראשון וכמדען חשוב, את אפרים קציר אנו זוכרים כמדען וכאיש שעבר טרגדיות בחיו, את יצחק נבון כנשיא הראשון ממוצא הספרדי, כאיש ספר וכאיש נעים הליכות, את עזר ויצמן כשובב שלא יודע לשמור על פיו, אך יותר מכל כאדם אשר קבע מסורת חשובה ביותר של ביקור תנחומים אצל הרוגי צה"ל וכן ביקור אצל חילינו הפצועים באשר הם, איך אתה רוצה שאנו נזכור אותך ידידי משה.
אני רוצה לזכור אותך כנלחם למען ...
כבוד הנשיא אני חיי במדינה הזאת כבר 50 שנים, המצב לא היה רע כל כך כפי שהוא נראה עכשיו, אתה יודע, כבוד הנשיא, כי במדינה הזאת יש כ-600,000 אלף ילדים אשר חיים מתחת לקו העוני? אתה יודע, כבוד הנשיא, שיש ילדים במדינה הזאת אשר רואים יום יום מקרר ריק, שיוצאים לבית הספר ללא כריך, ילדים שאוכלים ארוחה חמה פעם בשבוע, ביום שישי בלבד, ילדים אשר רואים הורים על סף ייאוש, כי אין להם כסף במה לקנות מצרכי מזון, ילדים אשר לא קנו להם בגד חדש זה מספר שנים וכי הבגד החדש זה מה שאמא מקבלת במרכזי חלוקת בגדים יד שניה?
אתה יודע, כבוד הנשיא, כי האם והאב הולכים למרכזים אלו לא רק בכדי לקבל בגדים יד שנייה, אלה גם בכדי לאכול שם ארוחה חמה ולהביא משם מצרכי מזון לילדים? איזו מין בושה למדינה שכך הם פני הדברים. איך נראים הורים אלו בעיני הילדים? אנו עוד מצפים מילדים אלו שיילכו לצבא, שיילחמו למען העם והמדינה; עבור מדינה שלא נתנה להם את הזכות להתקיים בכבוד, מדינה שהשפילה את הוריהם, מדינה שרמסה את כבודם, ששלחה אותם רעבים לבית הספר, ללא ספרי לימוד ועם בגדים יד שנייה, עם נעלים שנשחקו על רגלי ילדים אחרים ועכשיו אינן תואמות את רגליהם הקטנות, עבור המדינה הזאת הם צריכים להקריב את נפשם במלחמות ישראל?
כבוד הנשיא אני לא מאמין שזה יימשך כך לאורך זמן.
משה, ידידי, אני רואה יום יום אלפי אזרחים מובטלים אשר לא מוצאים פרנסה, אנשים גאים אשר איבדו את כל עולמם בגלל המדיניות השגויה של נערי האוצר השבעים היושבים על הקופה הציבורית ומקבלים שכר שמן ולא רואים מבנייני האוצר את הנעשה למטה ברחוב. אני רואה את אלפי המובטלים, מספרם אינו עומד על 290,000 בני אדם, מספרם הוא לפחות 450,000 בני אדם, מיואשים, אשר מאבדים אט אט את כבודם ואת רצונם לחיות.
מדוע מספרם רב יותר, כבוד הנשיא? מכיוון שנערי האוצר השולטים גם בביטוח הלאומי העבירו החלטות שונות לגבי הזכאות לדמי אבטלה, כך הפסיקו למאות אלפי מובטלים את דמי האבטלה. למה התרגילים הללו, הרי אנשים אלה נפלטו ממקומות העבודה בגלל כשלון ניהולי של הממשלה הזאת את כלכלת הארץ, בייעוץ כושל של נערי האוצר גרמו לקריסת המשק. אותם מובטלים הרי שילמו ביטוח אבטלה כל זמן שעבדו בתקווה לקבל את דמי האבטלה כאשר יזדקקו להם, אך תרגילים של מדושני עונג ממשרד האוצר ומביטוח לאומי גזלו מהם את הביטוח שלו הם שילמו ממיטב כספם.
כפי שאמר הנביא, הרצחת וגם ירשת? שר האוצר - נערי האוצר - קברניטי הביטוח הלאומי. הכיצד נאמין להצהרותיכם אם אתם מרמים אותנו בדברים הבסיסים ביותר.
כבוד הנשיא הכיצד אתה יכול לשתוק כאשר אתה רואה כיצד אותה חבורה שמנה ודשנה מעונג, גוזלת את הפנסיה העלובה של הפנסיונרים בתרגילי מס שונים, בהיטלים שונים ומה לא? אותם קשישים שעבדו כל ימי חייהם ושלמו לקרנות הפנסיה ולביטוח לאומי וכאשר הם מגיעים לגיל פרישה, כבשת הרש נגזלת מהם ממדושני עונג אלו. הכיצד תשקוט, כבוד הנשיא? האם עינך סומאות גם הן לעוולה של נערי עוצר מנוקרים אלו של ממשלה אטומה ורעה? אני הרי כותב לך כידיד מאותה מפלגה שהשתבשה דעתה והופכת להיות אט אט לשונאת ציבור בוחריה.
כבוד הנשיא היכן כבודם של החולים אשר לא מקבלים את הטיפול הראוי לו הם זקוקים עקב המחסור בציוד, בכסף, בתרופות ועוד, כי הקיצוצים מונפים רק על חסרי הישע, אך למען אנשי השררה בשלטון ההלוך והנרקב שלנו, שראשיו נעשים יותר ויותר מנוקרים לעם, מקימים בית חולים תת קרקעי מוגן ומצויד להפליא בעלות של כחצי מיליארד שקל? לכך נמצא התקציב המתאים. האם מטופלי בית החולים בהדסה, שם מוקם בית חולים פרטי לשרים ולבטח גם עבורך, כדאי לך לבדוק סוגייה זאת האם גם אתה זכאי שם לקבל טיפול, לשם כך יש תקציבים והחולים אשר מתים כי אין להם כסף לתשלום עבור תרופה - מתים עקב כך.
האם אתה יודע יש הרבה אנשים בארץ הזאת שלא קונים תרופות כי אין להם 10 שקלים עבור תשלום לתרופה אפילו בסכום כזה? אתה יודע, כבוד הנשיא, כי יש אנשים שלא מטפלים בשיניהם הכואבות כי אין להם במה לשלם, הורים עוקרים את שיני הילדים הכואבות כי אין כסף לשלם עבור סתימה. האם אתה לא מתבייש עקב כך?
כבוד הנשיא, אתה הנשיא של כל העם הזה: של היהודים, הנוצרים, המוסלמים, הדרוזים, הבדואים, הצ'רקסים, השומרונים ושל העובדים הזרים וכל מי שחי במדינה הקטנה הזאת.
אני מתבייש לראות את כפרי הבדואים ללא מים זורמים, ללא חשמל, אנשים אשר חיים בהזנחה רבת שנים, של הדרוזים אשר קשרו את גורלם בגורלנו, איך אנו במשך השנים בהתמדה וללא לאות הצלחנו להשניא את עצמנו עליהם. עדיין אפשר להציל את המצב, לבקש סליחה ולהתחיל לשקם את האמון, כך גם עם ערביי מדינת ישראל ועם הנוצרים ועם שאר התושבים שאתה נשיאם.
כבוד הנשיא, מכתבי נכתב לך בכאב רב. אני קורא לך ידידי, תהיה אתה לפה של כל אלה אשר אזכרתי במכתבי אליך, תהיה אתה מנהיגנו, תצא אתה בראש המחנה, אין לנו אדם אחר. קח את המושכות בידים וקרא בזעקה גדולה את זעקתם של אלו אשר איבדו את קולם, קולם אשר נדם עקב ייאושם, הרעב אשר פקד את ביתם. את אלו אשר אמונם במדינה הזאת פג מזמן.
כבוד הנשיא, ניתנת לך הזכות להיות לפה, לעיניים לכל אלו אשר זעקתם עדיין לא פרצה החוצה. כאשר תפרוץ יהיה מאוחר, הם יבעירו את כל מוסדות השלטון ולא יפחדו, אין להם יותר מה להפסיד, כך אולי יצליחו להשיג פט לחם לבני משפחתם ולילדיהם הרעבים. סוף סוף ישיגו אותה בכבוד, כי ילחמו עליה ויוציאו את נערי האוצר מדושני העונג מארמונות השלטון. כבוד הנשיא יש לך את האפשרות להיזכר בהיסטוריה כנשיא שנטל את נס המרד של אלה אשר איבדו את אמונם.
תיזכר כאדם אשר נלחם את מלחמתם של הילדים הרעבים, את מלחמתם של המובטלים על הזכות לעבוד ולהתקיים בכבוד, את מלחמתם של הפנסיונרים לחיות בכבוד, את זכותם של המיעוטים לחיות בכבוד ולהרגיש אזרחי המדינה שמתנכרת אליהם.
כבוד הנשיא זאת משימה קשה אך אם תרים את הכפפה תיזכר כנשיא.
אם לא תרים את הכפפה תיזכר כנשיא אשר בתקופת נשיאותו מתו אנשים ברעב, הניכור עלה לשיאים חדשים ונשיאותו הייתה מתאריך ועד תאריך ולא עשה כלום למען העם.
אני קורא לך להרים את הכפפה ואנו נעמוד מאחוריך, אנו נהיה חיילך, אנו נשמע לפקודותייך.
שלך,
אלכס
נ.ב אתה גם יכול לשלוח אותנו ואת הצעתי לכל הרוחות. אנו לא נעלב כי אנו רגילים כי מזלזלים בנו והזלזול וההשפלה היא חלק מחיינו.
מאת: אלכס לוין
שלום לך משה מזמן לא דיברנו, מזמן שלא נפגשנו,
אני תקווה כי אתה במצב בריאותי תקין. לא אשכח עד סוף ימי את האדם שבך, את אופייך הנוח, את אהבתך לאדם באשר הוא אדם, את אהבתך לארץ ישראל, את המתן בסתר אשר נהגת לתת לאורך כל שנות פעילותך הציבורית ואת דלתך הפתוחה לכל אזרח ללא כל קשר למוצאו דתו לאומיותו וזהותו הפוליטית.
אני זוכר לטובה את דלתך הפתוחה תמיד, עוד בהיותך שר העבודה, שר התיירות וכל תפקיד אחר אשר מילאת, בכל פעם כאשר נזקקתי לך, קיבלת אותי בלשכתך ללא כל דחיות ותמיד מצאת זמן לשמוע אותי מספר דקות בין פגישה אחת לשנייה ואף עזרת כאשר יכולת.
לא אשכח את הרגע כאשר נבחרת לתפקיד נשיא המדינה, יומיים לאחר מכן קבענו לאכול ביחד שיפודים בשכונת התקווה, ואכן אתה כנשיא הופעתה במכונית השרד בליווי שומרי ראש. אני ואתה אכלנו שיפודים וסלטים בשיפודי התקווה, מסביבנו שמירה נשיאותית, זה הוכיח לי את העממיות שבך, את הרגע הזה לא אשכח והוא מונצח בתמונה אשר תלויה בחדר עבודתי.
אני כותב לך את כל זאת לא רק בכדי להחמיא לך אלה בכדי לפקוח את עינך לדברים אשר רואים מפה ולא כל כך רואים משם.
אתה יודע יותר טוב ממני, כי כל נשיא במדינתנו הקטנה אנו זוכרים אותו על-פי פועלו ומעשיו. את הנשיא הראשון חיים ויצמן אנו זוכרים כנשיא הראשון וכמדען חשוב, את אפרים קציר אנו זוכרים כמדען וכאיש שעבר טרגדיות בחיו, את יצחק נבון כנשיא הראשון ממוצא הספרדי, כאיש ספר וכאיש נעים הליכות, את עזר ויצמן כשובב שלא יודע לשמור על פיו, אך יותר מכל כאדם אשר קבע מסורת חשובה ביותר של ביקור תנחומים אצל הרוגי צה"ל וכן ביקור אצל חילינו הפצועים באשר הם, איך אתה רוצה שאנו נזכור אותך ידידי משה.
אני רוצה לזכור אותך כנלחם למען ...
כבוד הנשיא אני חיי במדינה הזאת כבר 50 שנים, המצב לא היה רע כל כך כפי שהוא נראה עכשיו, אתה יודע, כבוד הנשיא, כי במדינה הזאת יש כ-600,000 אלף ילדים אשר חיים מתחת לקו העוני? אתה יודע, כבוד הנשיא, שיש ילדים במדינה הזאת אשר רואים יום יום מקרר ריק, שיוצאים לבית הספר ללא כריך, ילדים שאוכלים ארוחה חמה פעם בשבוע, ביום שישי בלבד, ילדים אשר רואים הורים על סף ייאוש, כי אין להם כסף במה לקנות מצרכי מזון, ילדים אשר לא קנו להם בגד חדש זה מספר שנים וכי הבגד החדש זה מה שאמא מקבלת במרכזי חלוקת בגדים יד שניה?
אתה יודע, כבוד הנשיא, כי האם והאב הולכים למרכזים אלו לא רק בכדי לקבל בגדים יד שנייה, אלה גם בכדי לאכול שם ארוחה חמה ולהביא משם מצרכי מזון לילדים? איזו מין בושה למדינה שכך הם פני הדברים. איך נראים הורים אלו בעיני הילדים? אנו עוד מצפים מילדים אלו שיילכו לצבא, שיילחמו למען העם והמדינה; עבור מדינה שלא נתנה להם את הזכות להתקיים בכבוד, מדינה שהשפילה את הוריהם, מדינה שרמסה את כבודם, ששלחה אותם רעבים לבית הספר, ללא ספרי לימוד ועם בגדים יד שנייה, עם נעלים שנשחקו על רגלי ילדים אחרים ועכשיו אינן תואמות את רגליהם הקטנות, עבור המדינה הזאת הם צריכים להקריב את נפשם במלחמות ישראל?
כבוד הנשיא אני לא מאמין שזה יימשך כך לאורך זמן.
משה, ידידי, אני רואה יום יום אלפי אזרחים מובטלים אשר לא מוצאים פרנסה, אנשים גאים אשר איבדו את כל עולמם בגלל המדיניות השגויה של נערי האוצר השבעים היושבים על הקופה הציבורית ומקבלים שכר שמן ולא רואים מבנייני האוצר את הנעשה למטה ברחוב. אני רואה את אלפי המובטלים, מספרם אינו עומד על 290,000 בני אדם, מספרם הוא לפחות 450,000 בני אדם, מיואשים, אשר מאבדים אט אט את כבודם ואת רצונם לחיות.
מדוע מספרם רב יותר, כבוד הנשיא? מכיוון שנערי האוצר השולטים גם בביטוח הלאומי העבירו החלטות שונות לגבי הזכאות לדמי אבטלה, כך הפסיקו למאות אלפי מובטלים את דמי האבטלה. למה התרגילים הללו, הרי אנשים אלה נפלטו ממקומות העבודה בגלל כשלון ניהולי של הממשלה הזאת את כלכלת הארץ, בייעוץ כושל של נערי האוצר גרמו לקריסת המשק. אותם מובטלים הרי שילמו ביטוח אבטלה כל זמן שעבדו בתקווה לקבל את דמי האבטלה כאשר יזדקקו להם, אך תרגילים של מדושני עונג ממשרד האוצר ומביטוח לאומי גזלו מהם את הביטוח שלו הם שילמו ממיטב כספם.
כפי שאמר הנביא, הרצחת וגם ירשת? שר האוצר - נערי האוצר - קברניטי הביטוח הלאומי. הכיצד נאמין להצהרותיכם אם אתם מרמים אותנו בדברים הבסיסים ביותר.
כבוד הנשיא הכיצד אתה יכול לשתוק כאשר אתה רואה כיצד אותה חבורה שמנה ודשנה מעונג, גוזלת את הפנסיה העלובה של הפנסיונרים בתרגילי מס שונים, בהיטלים שונים ומה לא? אותם קשישים שעבדו כל ימי חייהם ושלמו לקרנות הפנסיה ולביטוח לאומי וכאשר הם מגיעים לגיל פרישה, כבשת הרש נגזלת מהם ממדושני עונג אלו. הכיצד תשקוט, כבוד הנשיא? האם עינך סומאות גם הן לעוולה של נערי עוצר מנוקרים אלו של ממשלה אטומה ורעה? אני הרי כותב לך כידיד מאותה מפלגה שהשתבשה דעתה והופכת להיות אט אט לשונאת ציבור בוחריה.
כבוד הנשיא היכן כבודם של החולים אשר לא מקבלים את הטיפול הראוי לו הם זקוקים עקב המחסור בציוד, בכסף, בתרופות ועוד, כי הקיצוצים מונפים רק על חסרי הישע, אך למען אנשי השררה בשלטון ההלוך והנרקב שלנו, שראשיו נעשים יותר ויותר מנוקרים לעם, מקימים בית חולים תת קרקעי מוגן ומצויד להפליא בעלות של כחצי מיליארד שקל? לכך נמצא התקציב המתאים. האם מטופלי בית החולים בהדסה, שם מוקם בית חולים פרטי לשרים ולבטח גם עבורך, כדאי לך לבדוק סוגייה זאת האם גם אתה זכאי שם לקבל טיפול, לשם כך יש תקציבים והחולים אשר מתים כי אין להם כסף לתשלום עבור תרופה - מתים עקב כך.
האם אתה יודע יש הרבה אנשים בארץ הזאת שלא קונים תרופות כי אין להם 10 שקלים עבור תשלום לתרופה אפילו בסכום כזה? אתה יודע, כבוד הנשיא, כי יש אנשים שלא מטפלים בשיניהם הכואבות כי אין להם במה לשלם, הורים עוקרים את שיני הילדים הכואבות כי אין כסף לשלם עבור סתימה. האם אתה לא מתבייש עקב כך?
כבוד הנשיא, אתה הנשיא של כל העם הזה: של היהודים, הנוצרים, המוסלמים, הדרוזים, הבדואים, הצ'רקסים, השומרונים ושל העובדים הזרים וכל מי שחי במדינה הקטנה הזאת.
אני מתבייש לראות את כפרי הבדואים ללא מים זורמים, ללא חשמל, אנשים אשר חיים בהזנחה רבת שנים, של הדרוזים אשר קשרו את גורלם בגורלנו, איך אנו במשך השנים בהתמדה וללא לאות הצלחנו להשניא את עצמנו עליהם. עדיין אפשר להציל את המצב, לבקש סליחה ולהתחיל לשקם את האמון, כך גם עם ערביי מדינת ישראל ועם הנוצרים ועם שאר התושבים שאתה נשיאם.
כבוד הנשיא, מכתבי נכתב לך בכאב רב. אני קורא לך ידידי, תהיה אתה לפה של כל אלה אשר אזכרתי במכתבי אליך, תהיה אתה מנהיגנו, תצא אתה בראש המחנה, אין לנו אדם אחר. קח את המושכות בידים וקרא בזעקה גדולה את זעקתם של אלו אשר איבדו את קולם, קולם אשר נדם עקב ייאושם, הרעב אשר פקד את ביתם. את אלו אשר אמונם במדינה הזאת פג מזמן.
כבוד הנשיא, ניתנת לך הזכות להיות לפה, לעיניים לכל אלו אשר זעקתם עדיין לא פרצה החוצה. כאשר תפרוץ יהיה מאוחר, הם יבעירו את כל מוסדות השלטון ולא יפחדו, אין להם יותר מה להפסיד, כך אולי יצליחו להשיג פט לחם לבני משפחתם ולילדיהם הרעבים. סוף סוף ישיגו אותה בכבוד, כי ילחמו עליה ויוציאו את נערי האוצר מדושני העונג מארמונות השלטון. כבוד הנשיא יש לך את האפשרות להיזכר בהיסטוריה כנשיא שנטל את נס המרד של אלה אשר איבדו את אמונם.
תיזכר כאדם אשר נלחם את מלחמתם של הילדים הרעבים, את מלחמתם של המובטלים על הזכות לעבוד ולהתקיים בכבוד, את מלחמתם של הפנסיונרים לחיות בכבוד, את זכותם של המיעוטים לחיות בכבוד ולהרגיש אזרחי המדינה שמתנכרת אליהם.
כבוד הנשיא זאת משימה קשה אך אם תרים את הכפפה תיזכר כנשיא.
אם לא תרים את הכפפה תיזכר כנשיא אשר בתקופת נשיאותו מתו אנשים ברעב, הניכור עלה לשיאים חדשים ונשיאותו הייתה מתאריך ועד תאריך ולא עשה כלום למען העם.
אני קורא לך להרים את הכפפה ואנו נעמוד מאחוריך, אנו נהיה חיילך, אנו נשמע לפקודותייך.
שלך,
אלכס
נ.ב אתה גם יכול לשלוח אותנו ואת הצעתי לכל הרוחות. אנו לא נעלב כי אנו רגילים כי מזלזלים בנו והזלזול וההשפלה היא חלק מחיינו.
